החלטה בתיק רע"א 4596/12

           בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כב' השופטת ר' רונן) בת"א 37122-08-11 מיום 13.5.2012.

1.        חברת "שבע בכל בע"מ" (להלן: החברה) הינה איגוד מקרקעין, והנכס העיקרי והיחיד שבבעלותה הוא מבנה "בית השקמה" בבאר שבע (להלן: הנכס) המושכר ברובו לביטוח לאומי. בעלי המניות בחברה הינם המשיבים 1, 2, 5 ו-6, וכן חברת "מי חיים אחזקות בע"מ" (להלן: מי חיים), שהמבקש הוא בעל המניות היחיד שלה, והיא מחזיקה ב-30% ממניות החברה.

2.        המשיב 5 עתר לבית משפט קמא בבקשה להסרת קיפוח לפי סעיף 191 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: בקשת הסרת הקיפוח). במהלך הישיבה מיום 23.11.2011, הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה, ולפיה יתמנה רו"ח אלכס הילמן כדי לבחון את מצב החברה, להחליט בנושאים דחופים ושוטפים הקשורים בניהול החברה ולהכריע במחלוקות בין בעלי המניות בחברה.

           במכתבו מיום 29.4.2012 לתיק בית המשפט, עמד רו"ח הילמן על היחסים בין בעלי המניות בחברה, שאינם מאפשרים להם להגיע להסכמות לגבי הדרך בה יש להפעיל את החברה, בציינו כי לדעתו אין כל דרך להמשיך ולהפעיל את החברה בדרך בה היא מנוהלת כיום. בסיפא למכתבו ביקש רו"ח הילמן לקבל הוראות מבית המשפט לגבי הדרך שתאפשר הפעלת החברה וקבלת החלטות שוטפות ללא מעורבות ישירה של הצדדים.

           בדיון שהתקיים ביום 13.5.2012 הסכימו הצדדים, כולל המבקש, כי נסתיימה דרכם המשותפת, והמחלוקת שנותרה נגעה אך ורק לאופן ההיפרדות. בסיום הישיבה, הורה בית משפט קמא כי יש למכור את זכויות החברה בנכס "במסגרת התמחרות" בדרך של פרסום מודעה למכירת הנכס, כאשר בעלי המניות יהיו רשאים להציע הצעות כמו כל צד ג' אחר.

3.        על החלטה זו נסבה בקשת הרשות לערער שלפנינו (ביני לביני הורה בית המשפט המחוזי על עיכוב ביצוע החלטתו עד להכרעה בבקשה דכאן).

           לטענת המבקש, בית משפט קמא חרג מסמכותו, והחליט למעשה על חיסולה של החברה אגב דיון בבקשה להסרת קיפוח, מבלי שהדבר נתבקש. לשיטתו, מכירת הנכס כמוה כפירוק החברה, ובכך נפגעות זכויותיו של המבקש בהתאם להסכם המייסדים, ונפגעות זכויותיה הקנייניות של מי חיים.

           המשיבים טוענים, בין היתר, כי המבקש פעל בחוסר תום לב וכי הבקשה רצופה בטענות שיש בהן כדי לעוות את המציאות. עוד נטען כי המבקש השתהה בהגשת בקשת רשות הערעור, והגיש אותה רק לקראת המועד האחרון האפשרי, לאחר שכבר נתן הערותיו לטיוטת ההצעה למכירת הנכס. עוד טענו המשיבים כי למבקש אין זכות עמידה, משום שכלל אינו בעל מניות בשבע.

4.        בדיון שהתנהל בפני ביום 16.10.2012 ניסיתי להביא את הצדדים להסכמות, אך הדבר לא עלה בידי. לשאלת בית המשפט אם למעט המבקש, כל בעלי המניות האחרים נכונים למכירת הנכס, השיבו המשיבים 4-1 כי הם מבקשים חד-משמעית שהנכס יימכר. המשיב 5 שלא היה מיוצג (ואליו הצטרף המשיב 6 שאף הוא לא היה מיוצג) - ואשר הבקשה שהגיש היא שהחלה "לגלגל" את ההליך המשפטי שבסופו הורה בית המשפט על מכירת הנכס - היה מסויג יותר אך התקשיתי להבין את עמדתו. מכל מקום, לא למותר לציין כי בדיון שנערך בבית משפט קמא, בא כוחו דאז של המשיב 5 נתן את הסכמתו למכירת הנכס.

5.        אין חולק כי הצדדים אינם מסוגלים להגיע להסכמות ביניהם, ועל כך יעידו הליכי הגישור-פישור-תיווך הרבים מספור שהתנהלו ביניהם. המבקש עצמו תמך בבקשה להסרת הקיפוח באומרו כי: "הסעד המבוקש על ידי המבקש (המשיב 5 - י"ע) (להבדיל מטענותיו) הינו מוצדק ונכון בנסיבות העניין". הצדדים עצמם הגיעו להסכמה כי אין מנוס מהיפרדות, והשאלה היחידה שנותרה לדיון היא אופן ביצוע ההיפרדות, נוכח התנגדותו של המבקש למכירת הנכס.

6.        המשיבים הצביעו על כך שבא כוח המבקש נטל חלק בניסוח המודעה למכירת הנכס, כראיה להסכמתו של המבקש לצעד זה. אני נכון לקבל הסברו של ב"כ המבקש, כי מאחר שהתמנה על ידי בית המשפט כאחד מכונסי הנכסים למכירת הנכס, ראה עצמו מחויב להוראת בית המשפט ולכן נטל חלק בניסוח המודעה למכירת הנכס, אך אין להסיק מכך הסכמה של המבקש עצמו למכירת הנכס.

7.        לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ולאחר ששמעתי את הצדדים בדיון שהתנהל לפניי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

           אקדים ואומר כי גם אם המבקש הוא דירקטור בחברה, כנטען על ידו, ספק גדול אם יש לו זכות עמידה, באשר הוא עצמו אינו בעל מניות בחברה, אלא חברת מי חיים שבבעלותו.

8.        ולגופה של בקשה.

           ההחלטה על ההיפרדות נעשתה בהסכמתם של כל הצדדים, לרבות המבקש, נוכח משבר האמון החריף ביניהם וכישלונם של ניסיונות קודמים להקים מחדש שיתוף פעולה (ראו דברי בא כוח המבקש בפרוטוקול הדיון, בעמ' 8, שורות 16-15). בניגוד לנטען על ידי המבקש, האפשרות של מכירת הנכס עמדה על הפרק לכל אורך ההליך קמא. אכן, בבקשה להסרת הקיפוח נתבקש הסעד של פירוק החברה (סעיף 36 לבקשה) ולא של מכירת הנכס, אך הצדדים בכתבי טענותיהם העלו את אפשרות מכירת הנכס (ראו סעיפים א-ב לתגובת המשיבים 2-1; סעיף 147 לתגובת המשיבים 4-3).

9.        המבקש טען כי מכירת הנכס אינה נמנית על כלל הסעדים שרשאי בית המשפט ליתן במסגרת סעיף 191 (א) לחוק החברות, שזו לשונו:

התנהל ענין מעניניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי בית המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו עניני החברה בעתיד, או הוראות לבעלי המניות בחברה, לפיהן ירכשו הם או החברה כפוף להוראות סעיף 301, מניות ממניותיה.

           נוסח הסעיף רחב עד מאוד, ומכוחו רשאי בית המשפט לנקוט במגוון רחב של צעדים בהתאם לשיקול דעתו, ואף להורות על פירוק החברה. על אחת כמה וכמה, שרשאי בית המשפט להורות על סעד קיצוני פחות, כמו מכירת נכס של החברה או מכירת כל נכסי החברה בדרך של התמחרות בין בעלי המניות או התמחרות בין צדדי ג' (אירית חביב-סגל דיני חברות 630-629 (2007); יחיאל בהט חברות - החוק החדש והדין העשור השני 1293-1292(מהדורה 11, 2009)).

10.      המבקש עתר לחלוקה בעין של הנכס, על פי חלקם של בעלי המניות תוך תשלומי איזון ביניהם, אך אין ענייננו בפירוק שיתוף במקרקעין אלא ב"פירוק שיתוף" בתאגיד מקרקעין (ע"א 419/89 אולשטיין נ' זקסוניה מטויה ואריגה בע"מ, פ"ד מו(1) 172, 175-174 (1991), תחת החריג, שאינו מתקיים בענייננו, לפיו דיני הפירוק של שיתוף במקרקעין יוחלו "בנסיבות חריגות, בהן ההתאגדות כחברה לא היוותה אלא כלי להשגת מטרה שאינה קשורה ישירות בעצם ההתאגדות". ראו גם בועז ברזילי פירוק שיתוף במקרקעין22-20 (1998)). במקרה דנן, בהיעדר הסכמה בין בעלי המניות, אין אפשרות זו ישימה. למיצער, דומה כי יש ממש בהתנגדותם של המשיבים 4-1 להצעה זו, באשר הנכס מושכר כיום בשלמותו, וחלוקת הבעלות בנכס בין מספר בעלים אך עשויה להרבות מחלוקות.